רש"י על כתובות ע״ה א:י״ב

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור כתובות ע״ה א:י״ב
12 אָמַר רַב חִסְדָּא: הָא מִילְּתָא מִגַּבְרָא רַבָּה שְׁמִיעַ לִי, וּמַנּוּ — רַבִּי שֵׁילָא: נְשָׁכָהּ כֶּלֶב וְנַעֲשָׂה מְקוֹמוֹ צַלֶּקֶת — הֲרֵי זֶה מוּם. אָמַר רַב חִסְדָּא: קוֹל עָבֶה בָּאִשָּׁה — הֲרֵי זֶה מוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה״. תָּנֵי רַבִּי נָתָן בִּירָאָה: בֵּין דַּדֵּי אִשָּׁה טֶפַח. סָבַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא קַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי לְמֵימַר טֶפַח לִמְעַלְּיוּתָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי: גַּבֵּי מוּמִין תַּנְיָא, וְכַמָּה? אָמַר אַבָּיֵי: שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת.
פירוש רש"י על כתובות ע״ה א:י״ב
12 ונעשה מקומו צלקת - שנשאר שם רושם משחייתה המכה:
13 צלקת - פינדרור"א ודוגמתה בשחיטת חולין דף קכד. גבי תנור כלי חרס דצלקיה מצלק:
14 למעליותא - והכי קאמר נוי הוא לאשה שיהו דדיה מובדלים טפח:
15 גבי מומין תניא - הך מתני' גבי מומין תניא דקא חשיב זיעה ושומא וריח הפה ושאר מומין וטפח בין שני דדי אשה:
16 וכמה - נוי לה: